אנגלסמן )שלמון נ' נתנאל גרופ בע"מ

פסק דין

התובעת היא עורכת דין או משרד עורכי דין בהנהלתה או בניהולה, הדבר לא הוברר ואין הוא משנה לעניין התביעה והצדדים לה [ להלן: "התובעת" ]; אין מחלוקת על כך שהתמחותה של התובעת היא בתחום המיסוי המוניציפאלי ועקב כך נשכרו שירותיה על ידי הנתבעת ועל ידי חברת שיכון עובדים בע"מ במשותף כפי ההסכם מיום 9.1.06 נספח א' לכתב התביעה, הוא נספח א' לתצהירו של מר דני נתנאל מנהלה של הנתבעת [ סעיפים 2 ו 4 לתצהירו שניתן מטעמה של הנתבעת; להלן: "שיכון עובדים", "ההסכם" ו "דני" בהתאמה ].

ברקע הדברים פרויקט בניה משותף שיוזם על ידי הנתבעת ושיכון עובדים [ להלן, ביחד: "היזמים" ] בתחום מועצה מקומית באר יעקב – תלמי מנשה [ להלן: "המועצה" ],

שירותי התובעת נשכרו על ידי היזמים "...לבדוק ולטפל בחיובי המס בגין מגרשים 12- 8 בגוש 3834 חלקות שונות באר יעקב" [ "הואיל" רביעי בהסכם ] כאשר "המס" משמעו: "תעריפי חיובי אגרות והיטלי פיתוח בגין היתרי הבניה שחויבו ו/או יחויבו על ידי המועצה..." [ סעיף 1.ב להסכם ].

שכ"ט התובעת נקבע לשיעור של 12% משיעור המס שייחסך כתוצאה מטיפולה בנושא, בתוספת הוצאות ומע"מ [ סעיף 3.א להסכם ].

אין חולק על העובדות והנתונים הבאים:

המועצה הטילה על היזמים היטלים לפי חוק עזר לבאר יעקב (סלילת רחובות), תשס"ו – 2005 וחוק עזק לבאר יעקב (תיעול), תשס"ו – 2005 [ להלן: "חוק הסלילה" ו "חוק התיעול" בהתאמה ] וכי ההיטלים על פי חוקים אלה הם הרלבנטיים לעניינה של תביעה זו.

במסגרת הסכם פשרה שנכרת בין היזמים לבין המועצה ביום 16.9.07, שתוכנו, ככל הדרוש לעניין יובא בהמשך הדברים , הופחתו תשלומי ההיטלים הנ"ל בסכום של -.11,020,000 ₪ [ "הסכם הפשרה" – נספח ו' לכתב התביעה יחד עם סעיף 15 לתצהירו של עו"ד במשרד התובעת, עו"ד אילן רובינשטיין (להלן: "רובינשטיין" ) וכן סעיפים 19 עד 25 לתצהירו הנ"ל ונספחיו ].

שיעור שכ"ט המגיע לתובעת, כפי האחוזים המפורטים בהסכם, לאחר הפחתה שהפחיתה ממנו התובעת עומד על סכום של 1.2 מליון ₪ ומע"מ; התביעה למחצית שכ"ט המגיע לתובעת, לטענתה, הוגשה נגד הנתבעת כאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי ככל שעל היזמים לשאת בשכ"ט התובעת, מוטל על הנתבעת לשלם את מחציתו.

הסכומים שלעיל מתייחסים למגרשים 8 - 12 המפורטים בהסכם וכן למגרשים נוספים, מספרים 4 - 7, שגם בהם בוצע הפרויקט של היזמים, ונרכשו בשלב מאוחר יותר, לאילו הראשונים [ להלן: "המגרשים הראשונים" ו "המגרשים הנוספים" בהתאמה ].

הסכם הפשרה נוגע על כן למגרשים הראשונים והנוספים כאחד.

הנתבעת סירבה לשלם לתובעת את חלקה בשכר הטרחה, הוא סכום התביעה, בסך כולל של -.600,000 ₪ בתוספת מע"מ, ואי תשלום זה הוא סיבת ועילת התביעה.

שיכון עובדים מצידה, הסכימה כי כל תוצאה שתקבע במשפט זה תחול גם עליה ועל כן, בהיותה לקוחה ותיקה וחשובה של התובעת, לא הוגשה התביעה גם נגדה [ סעיף 17 לתצהירו של מר אילן הורוביץ' מנהל אגף מקרקעין של חברת שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ, שהוא ככל הנראה שמה החדש והמסורבל יותר של שיכון עובדים; להלן: "אילן" ].

הנתבעת העלתה מספר סיבות לפיהן אינה צריכה לשלם לתובעת את שכרה.

ראשית, נטען על ידיה שהפחתת המס לא נבעה מפעילותה של התובעת, מכל מקום לא מאותה פעילות שבגינה ראוי לה לקבל את שכרה.

לטענה זו שני ראשים ואתייחס להם כסדרם.

לצורך האמור יש להסביר במה חויבה הנתבעת ביתר על ידי המועצה, חיוב אשר הופחת.

לפי חוק הסלילה, מוטל היה על הנתבעת לשלם למועצה "היטל סלילת רחובות" [ להלן: "היטל הסלילה" ] המוגדר כך:

"היטל סלילת כביש, היטל סלילת מדרכה או היטל סלילת רחוב משולב, לפי הענין".

דומני כי לאחר תיקון מספר 2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, אשר שלח, בכל הכבוד ולשמחת כולם, את "הלכת אפרופים" אל ארכיון ההחלטות הנשכחות של המשפט הישראלי, אין צורך בפלפול רב ובהתחכמות יתרה כדי להבין שלא ניתן לדרוש היטל סלילה כפול, היינו גם בגין סלילת כביש ומדרכה וגם בגין רחוב משולב, אלא שהמדובר בהיטלים אלטרנטיביים.